צווחת עדן

תיאור

פי תהום

ידי הולכות ומזקינות,
תלושות מקרני השמש המאירות עליהן,
כאילו יכלו לחיות רק בלילה
כששום קרן אור לא מבליטה את החריצים בעור.
בלילה אני כותבת את השיר הזה,
ביום אני עומדת על פי תהום
וכל דבר יכול להיות נכון ולא.

צווחת עדן, ספר שיריה של מאיה מנדלוביץ' נברא על פי תהום. זהו ספר שעומד על הקצה, על הסף, נאחז בהכרה המרעישה אודות חיינו – באחרית או בראשית – עומד על מפתן הולדת או חורבן; ספר שמוליך את השפה מתוך השבר של ה-7 באוקטובר אל ניצני האור. "תהילים כרע ברך, כותבת מאיה, "עיני הארץ כבו"… ומנגד: "יש שובל לאורך החוף הגומע את הגלים".
שירתה של מנדלוביץ' מורכבת מאוד. היא מדברת במלוא הכנות על אהבה, על פצע ילדוּת, על הורות, טבע, עולם – תוך ניסיון לחתור ולאחוז בחומק ("זה אתה או דמיוני / המשתקף במראות אינסוף של רוחי / כשאני שוקעת באהבתי אלייך?") ובבלתי ניתן לתיאור ("אני חושבת שאלוהים מדבר אלינו דרך אנשים / מדומם משיב את פניו / לעולם בין מיתרי הנגע האניגמטי / נשב דוממים") – כל זאת, בלשון עשירה, חושנית, רבוּדת אמת.
באופן יוצא דופן מוציאה לאור מאיה מנדלוביץ' במקביל את שני ספרי שירה הראשונים – 'צווחת עדן' ו'באמצע הלילה, בקרקעיתו' – שני ספרי שירה המאירים את פניה של המשוררת, פנים המפוצלים בין אור לעלטה, ומעמידים דיוקן מרתק של משוררת נפלאה, רגישה עד קצה, העומדת בכוח ספרותי רב.
יקיר בן-משה